יש כאלה אנשים שמוכנים להמר על הכל – אפילו על חיי המשפחה שלהם.

יום אחד התקשר אליי בחור בן ארבעים בערך. קולו היה כבד, מהוסס, כאילו כל מילה עולה לו בכסף.

"תשמע," הוא אמר, "אשתי לאחרונה לא נמצאת הרבה בבית. חוזרת בשעות מאוחרות, יוצאת הרבה עם חברות. והיחסים בינינו – ממש ממש התקררו."

הקשבתי. המשיך.

יש להם חשבונות נפרדים. כל משכורתה – שמונה, תשע, עשרה אלף שקל – נעלמת. הוא לא רואה מזה שקל. לא יודע לאן זה הולך. אמר שהוא לא יודע מה קורה בחיים שלה.

שאלתי אותו: מה גרם לך להתקשר עכשיו?

"הקש ששבר את גב הגמל," הוא אמר. "חבר שלי התקשר ואמר לי שאשתי פנתה לאשתו וביקשה ממנה שלושת אלפים שקל. הוא לא יודע על מה – אבל אמר לי שכדאי שאפתח את העיניים."

הצעתי לו מעקב של שלושים שעות – שלושה, ארבעה ימים, יום אחרי יום. רואים את הכל. מהרגע שיוצאת מהבית עד הרגע שחוזרת.

התחלנו.

יום ראשון למעקב. היא יצאה לעבודה, התנהלה כרגיל. בשעה שתים עשרה וחצי בצהריים – יצאה מהעבודה, הלכה לכספומט ממול, משכה סכום של כסף. הרבה כסף. ואז – הלכה לחניה הסמוכה ומסרה את הכסף לאיש שחיכה לה ברכב. מרצדס שחורה.

לקחנו את מספר הרכב. הפכנו אותו לשם. שיתפנו את הלקוח.

הוא לא הכיר את האיש. בכלל.

בשעה ארבע אחר הצהריים – שעה וחצי לפני שהייתה אמורה לסיים – היא יצאה מהעבודה. התקשרתי ללקוח. הוא היה המום. "היא דיברה איתי לפני חצי שעה ואמרה שיוצאת בחמש וחצי. משהו פה ממש ממש חשוד."

עקבנו אחריה צמוד.

היא נסעה לאזור נידח בעיר. עלתה לקומה הראשונה של בניין ישן. בחניה למטה שמנו לב למכונית המרצדס. אחרי שעה וחצי – יצאה לבד, נכנסה לרכב שלה, ונסעה הביתה. בדיוק בשעה שאמרה לבעלה שתגיע.

עלה לי רעיון. התקנו מצלמה מול אותה דירה שממנה יצאה הנעקבת כדי שנדע מי עוד נכנס לשם

יום שני למעקב. שש וחצי בבוקר, התמקמנו מול הבית שלה. בשעה שבע – יצאה. הגיעה לאזור העבודה, החנתה את הרכב ועמדה על המדרכה. חיכתה כמה דקות.

המרצדס הגיעה ואספה אותה.

התקשרתי ללקוח. הוא לא ידע כלום – מבחינתו היא בעבודה. עשינו שיחת כיסוי לעבודה. הבחורה לקחה חופש.

שעה וחצי של נסיעה לכיוון צפון. השניים הגיעו לצימר. נכנסו ביחד. יצאו מדי פעם – נשיקות, חיבוקים – רומן ללא ספק.

ובמקביל – הוצאנו את החומר מהמצלמה שהותקנה . מספר אנשים, פנים לא מוכרות די מפוקפקות, נכנסים יוצאים בשעות לא שגרתיות. ההרגשה הייתה ברורה: כלוב הימורים.

בשעה שתיים יצאו מהצימר ונסעו חזרה לעיר – ישר לאותו בניין. עלו לקומה הראשונה. שלחנו חוקר אחריהם. הוא דפק על הדלת. מישהו פתח, שאל מה הוא רוצה. לא הורשה להיכנס – אבל הספיק לצלם: אנשים יושבים מסביב לשולחן, קלפים ביד,זיטונים באמצע.

לא היה צריך לנחש יותר מידי – דירת הימורים.

הכל הועבר ללקוח – תמונות, דוח מפורט, הכל. הוא קיבל את העדכונים בזמן אמת, ובשעה שמונה בערב – כשהגיע הביתה מעבודה ואשתו כבר הייתה שם – פתח בפניה את הכל.

היא לא ניסתה להכחיש.

בכתה. ביקשה סליחה. אמרה שהיא עמוק עמוק בתוך ההימורים ולא יכולה לצאת לבד, הבחור שהיא איתו הוא מבעלי מועדון ההימורים שהיא מתחנפת אליו ולא אומרת לו לא למפגש או שניים לביטול החובות או לדחייתם ושהיא חס וחלילה לא אוהבת אותו ואף סולדת ממנו ושהיא צריכה עזרה. שהיא יודעת שהרסה את כל מה שהיה להם – את חיי המשפחה, ואת הרווחה הכלכלית שבנו יחד.

הבחורה הפסידה פעמיים. את הכסף ואת הבית.

אני לא הייתי מהמר עליה.