יום אחד התקשרה אליי אישה. קולה היה נחוש – לא קול של מישהי שמחפשת אישור, אלא של מישהי שכבר יודעת את האמת וצריכה רק את ההוכחה.
"תשמע," היא אמרה, "בעלי איש עסקים. הוא טס לפחות פעמיים בחודש לדובאי. אני חייבת לדעת מה הוא עושה שם. אני יודעת שהוא בוגד בי – שומעת מחברות, יש לי תחושת בטן, אני יודעת. אבל אני רוצה לדעת אם יש שם מישהי קבועה, או שזה סתם. ובמיוחד – מה הוא מתכנן."
התחלנו מעקב.
הוא עלה למטוס לבד. עקבנו אחריו, צילמנו, תיעדנו. הגיע לדובאי – ואיך שנחת, כבר חיכתה לו שם בחורה צעירה. אסף רכב שהוזמן מראש, והשניים נסעו יחד.
עקבנו צמוד עד שהגיעו למלון יוקרתי ומהודר, שקט, לא היו שם הרבה ישראלים. כשהבנו שכישראלים לא נוכל לפעול שם בחופשיות כי נבלוט שם ושיש מצב שלא ידברו לידנו בעברית, שינינו טקטיקה. התחפשנו לזוג מסורתי, החוקר עם כפיה והחוקרת עם חיגאב, הזמנו חדר בדיוק באותה קומה. הכל מצולם. הכל מתועד.
ישבנו ליד שולחנם. שמענו הכל.
הוא מתכנן לגור איתה בדובאי. הם ביחד כבר הרבה שנים. לא סטוץ, לא קשר קצר – מערכת יחסים מלאה, זוגית, צמודה. היא לא תיארה לעצמה שמעבר לים מחכה לו חיים שלמים.
בבדיקה שערכנו – לא היו לו שם ילדים. קשר של הנאה, אבל עמוק. רומן שנים.
בערב ירדו לחדר האוכל. שוב ישבנו לידם. ובאחת השיחות – השיחה הכי קריטית מכולן – שמענו אותו אומר לה במפורש:
"את מבינה שאני לא יכול להתגרש מאשתי בגלל הרכוש."
ממש במילים האלה.
הרבה מאוד כסף. נכסים. וכל מה שהוא בנה – הוא לא התכוון לחלק. לא עם אשתו, לא עם אף אחד. הוא רצה את שני העולמות.
הלקוחה קיבלה את כל הממצאים. ומרגע שקיבלה אותם – היא לא בכתה, לא התפרקה. היא פעלה.
שכרה מאיתנו חקירה כלכלית מלאה. חשבונות בנק, נכסים, נדל"ן – הכל יצא לאור. לקחה את עורכי הדין הטובים ביותר ובנתה תיק ענק לבית משפט.
הוא חשב שהוא שומר על הרכוש.
אני לא חושב שנשאר לו אפילו כסף לקנות שוקולד דובאי.
