הטלפון צלצל באמצע יום שני רגיל. מהצד השני של הקו קול של גבר בן 30, שקט מדי בשביל מישהו שהעולם שלו עומד להתמוטט.
"תשמע," הוא אמר, "אני ואשתי נשואים שנתיים וחצי. בלי ילדים. היא קצינת ת"ש בצבא, משרתת בבסיס גדול במרכז הארץ. ובחודשים האחרונים היא פשוט נעלמת לי מול העיניים."
שאלתי אותו מה הוא מתכוון.
"היא לא איתי," הוא אמר. "לא בראש, לא בלב, לא בגוף. יחסי אישות? כמעט נגמרו. ההתלהבות שהייתה פעם נעלמה. היא יושבת מולי על הספה ואני מרגיש שהיא במקום אחר לגמרי."
ואז הוא סיפר לי את מה ששבר אותו באמת.
אשתו, כקצינת ת"ש, לקחה על עצמה מקרה של חייל בודד. אמריקאי צעיר שהגיע לארץ בלי משפחה, בלי רשת ביטחון. מקרה קשה, ככה היא הציגה את זה. ומאז הקשר בין השניים הפך לאינטנסיבי. שיחות ביום, הודעות בערב, טלפונים בלילה. כשהבעל שאל מה קורה, היא אמרה שזה חלק מהעבודה. שהבחור שברירי ולא יכולה לנטוש אותו. שהוא צריך שיחות נפש, תמיכה, הכלה.
"ואז," הוא אמר לי, "ראיתי את התמונה שלו בוואטסאפ."
שתיקה קצרה.
"זה בדיוק הטעם שלה. בדיוק. ותחושת הבטן שלי הורגת אותי מאז."
הצעתי ללקוח חבילת מעקב של 30 שעות, מפוזרות על פני 3–4 ימים. זה נותן לנו מספיק זמן לבנות תמונה שלמה. כי האמת הזו היא לא בורחת, היא רק מחכה שמישהו יבוא לחפש אותה.
יום ראשון למעקב- שגרה
התחלנו מעקב ב-06:30 בבוקר. בשבע יצאה מהבית, נסעה לבסיס. יצאה לכמה סידורים במהלך היום, כולם מקומות שקשורים לעבודה. בצהריים חזרה לבסיס, סיימה את היום, חזרה הביתה. הכל נקי. הכל רגיל. שום סטייה מהשגרה.
יום שני למעקב, אותו סיפור
שוב 06:30 בבוקר, שוב בסיס, שוב שגרה. בלי עצירות חשודות, בלי מפגשים מוזרים. את הלקוח עדכנתי בזמן אמת – ואני חייב להודות, לרגע התחלתי לתהות אם אולי תחושת הבטן שלו טעתה הפעם.
אבל אני בתחום הזה מספיק שנים כדי לדעת דבר אחד: הבגידה מתגלה ביום שבו הם חושבים שאף אחד לא מסתכל.
יום שלישי למעקב, יום חמישי. יום הבוגדים.
בענף שלנו קוראים ליום חמישי "יום הבוגדים." הסוף שבוע בפתח, ההרגשה חופשית יותר, השמירה יורדת. וביום הזה הכל השתנה.
06:30 – התמקמנו. 07:00 – יצאה כרגיל לבסיס. עד כאן הכל נראה כמו יום רגיל. אבל ב-12:30, באמצע היום, הקצינה יצאה מהבסיס. לא חזרה הביתה. לא נסעה לסידורים. נכנסה לרכב הפרטי שלה והתחילה בנסיעה.
אחרי עשרים דקות עצרה ליד בניין מגורים ישן. חיכתה בפנים, מנוע דולק, עשר דקות, רבע שעה. ואז – דלת הבניין נפתחה.
הוא ירד.
זיהינו אותו מיד. אותו בחור מהתמונה בוואטסאפ. החייל הבודד. נכנס לרכב, התיישב לידה, והשניים יצאו לדרך.
אחרי נסיעה של 40–45 דקות הם הגיעו לחוף ים מבודד. הבחור יצא מהרכב. היא נשארה בפנים. דרך החלון ראינו אותה מתפשטת, מחליפה את המדים לבגד ים. לוקחת מגבת. יוצאת מהרכב כאילו היא באמצע חופשה רומנטית ולא באמצע יום עבודה בצה"ל.
השניים ירדו לחוף, פרסו שמיכה על החול, הוציאו קצת אוכל. התחילו לדבר. לאט, בטבעיות מתורגלת, הוא התקרב. היא העבירה לו יד בשיער. הוא ליטף אותה. ואז התנשקו.
בינגו.
עשר דקות של נשיקות וחיבוקים על החוף, ואז השניים נכנסו למים ביחד. מה שקרה שם – קרה. מרחוק, הכל תועד. מצולם כחוק, שנייה אחרי שנייה.
אחרי שיצאו מהמים, התנגבו, הסתדרו, נסעו ביחד לדירה שלו. היא נכנסה פנימה ואיתנו נשאר רק הזמן. חיכינו. שעה. שעתיים.
ואז הדלת נפתחה.
היא יצאה מהדירה מקולחת. מסורקת. מסודרת. מדים מגוהצים. כאילו כלום לא קרה. כאילו חזרה מישיבת צוות ולא מחוף ים עם מישהו שהוא לא בעלה. נכנסה לרכב ונסעה הביתה, ישר אל הבעל שחיכה לה עם ארוחת ערב.
הלקוח היה מעודכן אונליין כל הדרך. כל דקה. כל תמונה. כל פרט. כשהיא נכנסה הביתה, הוא כבר ידע הכל. הכל.
הוא חיכה לה בסלון. הניח את הראיות על השולחן ושאל אותה שאלה אחת: "את רוצה לספר לי על היום שלך?"
היא ניסתה. אמרה שהייתה בבסיס, שהיה יום ארוך, שהיא עייפה. ואז הוא הפך את המסך לכיוונה. תמונה אחרי תמונה. החוף. הנשיקות. המים. הדירה. הכל.
לא היה לה מה להגיד. ראתה את המידע וידעה שנגמר. הודתה בהכל.
הוא הסתכל למעלה, נשם עמוק, ואמר: "תודה לאל על שני דברים. אחד – שיש לי הסכם ממון והבית רשום על שמי. שתיים – שאין לנו ילדים."
באותו ערב הוא העיף אותה מהבית.
והיא? הקצינה שלקחה תחת חסותה חייל בודד, שהפקירה את נישואיה בשם "תמיכה נפשית,"היום היא כבר חיילת בודדה בעצמה.
